(בגרינוויל, קיץ שעבר: הקיצוניות הנכדות 'האמריקאיות' ובמרכז הנכדות מישראל)

סוף-סוף חזרתי הביתה בשיא נסיעה חדש ממיאמי לגרינוויל – 11.5 שעות (כולל ארבע עצירות קצרות של 10-15 דק' כל אחת)! יצאתי ממיאמי כמה דקות אחרי סיום נצחונה המרתק של ארה"ב על גאנה 1-2. כבר קראתי ושמעתי על "השליטה המחלטת של הגנאיםפ במשחק" ואני לא מסכים לחלוטין עם הקביעה. אכן, הם אחזו בכדור רוב הזמן אחרי השער המדהים של קלינט דמפסי. אבל ההתקפות המתפרצות של האמריקאים היו יותר מסוכנות מכל אחזקת הכדור של הגנאים שהיו להם – אולי – 3,4 מצבים נ כל המשחק. ההגנה של האמריקאים לא היתה בונקר. היא היתה הגנה מתוחכמת של 'ספיגה', השיטה בה בנה  המאמן יורגן קלינסמן את המשחק האמריקאי. אתה 'סופג' את היתרון הטכני של היריב, אבל בצורה כזאת שאתה מוכן לצאת להתקפות מסוכנות ביותר.

ככה האמריקאים ישחקו ביום ראשון נגד פורטוגל, ואחרי זה נגד גרמניה.

אני מרגיש צורך להתנצל ולהסביר את היעלמותי מהאתר ברגע הפלייאוף הקריטי ביותר, משחקים 4 ו-5.

לא, לא ברחתי. הייתי חייב להגיע למיאמי למפגש חשוב ביותר עם הבנק שהחזיק לי את המשכנתא בקונדומיניום היפהפה שהיה לנו על שפת המים (מצד מזרח האוקיאנוס ומצד מערב ה-'אינטרקוסטל', רצועת המים המגיעה עד מיין בצפון ארה"ב), פגישה שהסתיימה על הצד הטוב ביותר לגייל ולי, ואחרי זה למפגש 5 חברים בת גלימים שהיינו יחד מגיל אפס עד היום הזה. לחמישתנו עבר מאד משותף שקרב בינינו עוד יותר: כולנו גדלנו ללא אבות. אחד הגיע כל הדרך מישראל. שני הגיע מלוס אנג'לס.

הפגישה היתה חשובה ביותר כי כל החמישה בני 77 (כבר, או עד חודש אוגוסט), וגייל ואני הם הזוג הבריא היחידי. שניים מהארבעה האחרים נשואים לנשים חולות אלצהיימר, אחד אשתו נפטרה לאחרונה מסרטן ריאות, ואחד חולה בעצמו במחלה ממארת. חשבנו שאולי זאת תהיה הפגישה האחרונה בינינו שהיינו 'החמישייה הגדולה' מבת גלים. (טוב, שאלהים לא חנן אותי סתם ככה רובכם כנראה יודעים. אשתי רינה ז"ל, אימן של בנותי האהובות סיגל (הוד השרון) ואפרת (אטלנטה), ניפטרה אחרי מחלה קשה כשהיתה בת 33 ואני בן 35).

כמובן שעקבתי אחרי המשחקים אבל לא יכולתי להשתתף בכתיבה מבחינה נפשית. הכתיבה כאילו ברחה ממני בכל השבוע האחרון. אני לא יודע אם השמחה מתוצאות הדיון בבנק הקטינה את הכאב מהפסד מיאמי, או כשאתה נמצא במצבים מסויימים בחיים, משחק כדורסל הופך לדבר בלתי חשוב לחלוטין. להוסיף לכל הנ"ל את נסיון ההתאבדות של נכדתה של גייל לרקין בת ה-14, אז באמת ספורט הופך לדבר משני ביותר.

בתמונה מימין לשמאל: אמי, הנכדה הישראלית בת ה-14, ברוק, הנינה של גייל, לרקין הנכדה המאומצת, לפני נסיון ההתאבדות, שייאן, הנכדה המאומצת בת ה-16, רומי, הנכדה הישראלית העולה לכיתה א', ודריה בת ה-17, תיכוניסטית העולה לכיתה י"ב המתכוננת לטיול המסורתי של התיכוניסטים לפולין. למטה יושב הוא ניקולאס המאומץ בן ה-12 – קטן-קטן אבל שחקן בייסבול ענק ומאד מיוחד במינו שכבר מתעניינים בו!

טוב. הכל מאחורי. הזמן עובר, חביבי, כמו מילות השיר, והזמן מרפא גם את הכל.

הספארס היו נהדרים. נפלאים. ללא יוצא מין הכלל ממש, ומלבד קאווי לנרד הגדול, השחקן הנפלא השני שלהם היה – אוקיי, הרימו גבות, זאת דעתי! – פאטי מילס. גם מאנו ג'ינובלי היה כדור אנרגיה לא יאומן, וכמובן שטים דנקן וטוני פרקר היו ונשארו כמו הגייזר בפארק ילוסטון – OLD RELIABLE!

ההיט? איום ונורא, גם הם ממש ללא יוצא מין הכלל. כולם היו גרועים, אבל חבל היה לי לראות את חוסר האונים המחלט ממש של ריי אלן, כריס בוש ודוויין ווייד. שלושה שחקנים גדולים של פעם שהדלק ניגמר להם לחלוטין, והיה ממש עצוב לראות אותם משחקים. שלריי אלן אבדו אצבעות השלוש אני כותב כבר מתחילת העונה. גם המאמן אריק ספואלטרה הפתיע אותי הפעם מאד לרעה כשלא נתן לג'יימס ג'ונס הזדמנות לשחק (במשחק הרביעי בגארבג'-טיים הוא קלע 3 שלשות ללא החטאה, וכשכל שחקני ההיט לא מצליחים לקנות שלשה), ושפתאום במשחק החמישי – בפגור של 20, הוא פתאום מכניס את מייק ביזלי כשהיה כבר אבוד, דבר שהיה צריך לנסות לעשות עוד בסידרה נגד אינדיאנה.

טוב, חלב שנישפך.

אז זהו. אני בבית עם העיזות שלי שלא מפסיקות ללקק אותי מרוב אהבה וגעגועים שהיו.